הטלית קטן של חרבות ברזל

אחד מהדברים הקשים שפגשנו במלחמה הנוכחית היא תחושת התבוסה אל מול ה”כוחי ועוצם ידי” שהצהירו מעל כל במה מנהיגים שונים. מאיגרא רמה, ימים עוד יגידו ותחקירים עוד ידברו, ספרים יימכרו והרצאות ירתקו למה לא הקשיבו לקול זעקות “החמאס בא”.
לצד זה חווינו ימים מרגשים של חיזוק עם ישראל ברצון להתעטף בטלית קטן. היו עוד דברים, אבל מעל הכל הייתה זו הטלית קטן שנשלחה בכמויות אדירות אל תוככי לוע הארי והתעטפו בה גיבורי כוח, חיילים הלוחמים במסירות.

היה זה בשלהי חודש חשוון. צעדתי בכניסה לבית החולים רמב”ם שבחיפה. בחוץ היה גשם זלעפות. לפניי רץ חייל עם שבר מגובס ביד ושקית גדולה ביד השנייה. הגשם החיפאי הרטיב אותנו עד לשד עצמותינו. תפסנו יחדיו מחסה תחת קורת גג קטנה וכך אני והוא הצטופפנו, מחכים לרוגע שיאפשר לנו להמשיך בדרכנו.
לפתע פונה אליי החייל ואומר: “אני נפצעתי בימים האחרונים בעזה ולכן אני פה. אני לא דתי ורחוק מלהיות דתי, אבל דבר אחד הבנתי מהמלחמה הזו – הציצית הזו חייבת להיות עליי כל הזמן. אני לא מוותר ולא אוותר עליה”. וכך הוא מצביע על ציצית רטובה תחת בגדיו. התרגשתי, התחבקנו, ספגתי קצת מהתמימות של הקדושה שלו ונפרדנו בברכת רפואה שלמה.
המשכתי להסתובב עם הסיפור הזה זמן רב ולא הבנתי, מדוע ולמה הבין החייל היקר הזה דווקא במלחמה הזו שהציצית לא תרד ממנו, עד שנתקלתי בדבריו של הרש”ר הירש בפרשת ציצית המסיימת את פרשתנו.

הרש”ר רואה קשר ישיר בין התצפית הנכונה על החיים ועל הקמים עלינו, לבין הציצית. הציצית גורמת לאדם לעשות חשבון פשוט של מי ברא את העולם, מי שולט עליו, תכלת דומה לים וכו’.
רש”ר הירש פרשת שלח (פרק טו פסוק לט): “וכן גם לעניין השגת משאלות לבנו: לא נשקול תחילה את כוח הדברים מול כוחנו, שכן מעלינו ומעל עולמנו ניצב ה’ ורצונו הקדוש. לא נייחס גדולה וגבורה לגדולה ולגבורה החושנית והרוחנית כשלעצמה, כי רק להתאמה לרצון ה’ ולעשיית רצונו – לא לחושניות ולא לרוחניות אלא רק למוסריות בלבד – נייחס גדולה וגבורה. בהיותנו עִם ה’ נחוש עצמנו חזקים מול עולם ומלואו, ומבלעדי ה’ הרי הענק שבענקים יתגמד לעינינו לצל ננסים. וכדרך שכבר נתהפך כל רצוננו לקרב ולרחק, כן נתהפך גם המורא והתקוה שבלבנו; כי כבר חדלנו לעמוד בשירות לבנו ועינינו וכבר נכנסנו לעבודת ה’ בלבנו ובעינינו, ורק בו אנו רואים את מכוון מעשינו ומנהיג גורלנו. הפיכה זו של כל מהותנו הנפשית והחושנית, המקרבת והמרחקת, הירֵאה והמקווה – היא היא התכלית של ניצני הציצית שבבגדינו”.

כאשר אנו לוקחים ילד קטן לתלמוד תורה בפעם הראשונה, עוטפים אותו בטלית כאומרים לו: כל עוד תזכור את העיקר והטפל, מי מנהל את העולם, אז אתה מוגן ובטוח. ביום שתתחיל לחפש מגני אדם בדמות ענקים וגדולים, אתה בסכנה קיומית! וכך בגיל 120 מורידים אל הקבר את גופת היהודי עטוף בטלית – אותה טלית שליוותה אותו בהלוך, מלווה אותו גם בחזור.