הימים הללו הם ימים מיוחדים ויש בהם זמן לחיזוק משתי בחינות. האחת, משום שבימים אלו בני הישיבות ואברכי הכוללים חוזרים ללימודם בבתי המדרשות וזהו זמן מסוגל מאוד, וכמו שכתוב בזוהר בפרשת ויקהל המקור לתפילת בריך שמיה שנאמרת בזמן שמוציאים ספר התורה לקרוא בו בציבור “אמר רבי שמעון, כד מפקין ספר תורה בצבורא למקרא ביה, מתפתחן תרעי שמיא דרחמין, ומעוררין את האהבה לעילא, ואבעי ליה לבר נש למימר הכי, בריך שמיה….” והביאור שבזמן שמוציאים ספר תורה שבאים לקרוא בתורה בציבור זה זמן לרחמי שמיים ומסוגל מאוד לבקשות ותחינות. ולכן, גם בימים אלו שבני הישיבות והכוללים פותחים את הזמן, זהו זמן גדול לסייעתא דשמיא ולהצלחה בלימוד.
סיבה נוספת שימים אלו מיוחדים ומסוגלים היא משום שימי הספירה הם ימי הכנה לקבלת התורה והם זמנים שכל יחיד ויחיד יכול להתחזק בהם, וכתב המחבר בסי’ תצ”ד סעי’ א’ “ביום חמישים לספירת העומר הוא חג השבועות”, ולשונו צריך ביאור מדוע לא כתב התאריך בו נפסק להלכה שעושים חג השבועות וכתב בלשון היום החמישים לספירה, והרי לפי זה כשהיו מקדשין החודש על פי הלבנה, היום החמישים יכול לצאת בתאריך אחר. וכבר ביארו בלשונו שכוונתו ז”ל “ביום החמישים…” שחג השבועות מגיע אחר הספירה של החמישים יום, אחר ההכנה של כל הימים הללו, שזה מה שמכין אותנו לקראת קבלת התורה. ורק כך בין אדם יכול להגיע מושלם, אחרי שבמשך המ”ט ימים הכין את עצמו לכך. ואף על פי שלהלכה נפסק במשנה ברורה שהיום אין הספירה חיוב מדאורייתא רק מדרבנן, עכ”פ זמן זה הוא עדיין נשאר הכנה לקבלת התורה כי זה לא דין בספירה אלא דין בימים אלו שהם מיוחדים להכנה גם בימינו אנו, ולכן כותב המחבר שהוא ביום החמישים ובכל הזמן הזה צריך להתכונן לקבלת התורה.
כתוב בפסוק “וילכו דרך שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים”. ואיתא בגמרא בבא קמא פ”ב “דתניא, דורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה, שנאמר ‘כל צמא לכו למים’ כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו, עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם…” ואז תיקנו את הקריאה של שני וחמישי, כדי שלא יעברו ג’ ימים יחד עם הקריאה של שבת ויבואו לידי צימאון. שלושה ימים בלי לימוד זה יוצר הפסק, הפסק שמותיר רושם, ואח”כ לאחר שלושה ימים שאין תורה אז גם אם מוצאים מים עדיין ‘וילונו’ כי מרים הם. ולכן צריך לדאוג שלא יבואו למצב כזה של שלושה ימים ללא תורה, אבל כשמדברים על הלומדים של “אחוות תורה” שזוכים כל יום לשבת ולהגות בתורה בקביעות ובעיון אז כבר אין חשש להגיע למצב של צימאון שאח”כ כבר המים נהפכים למרים, זה היה עיקר התקנה של הנביאים, וממילא גם עם יום אחד מישהו נאנס ולא למד , אבל לא עבר שלושה ימים בלא תורה.
אבל יש בזה עוד נקודה. כאשר תיקנו הנביאים שיקראו בתורה בכדי להרוות את הצימאון, לא תיקנו בציווי פרטי שכל אחד ילמד בביתו, אלא הדגש היה שהקריאה תהיה בציבור, ולמרות שגם ביחיד שעוסק בתורה יש מעלה גדולה, אבל בציבור זה מעלה אחרת, וברוח הקודש שצריך שיקבע לדורות הלימוד בציבור שזה מעלה כפולה ומכופלת, ממילא כשמתקינים את הדבר שקובעים עתים לתורה הדבר הכי מושלם כמו שתיקנו בדור המדבר שזה לא יהיה פרטי כל אחד בביתו אלא ביחד בחבורה שעמלים יחדיו בחבורה, שיש בזה כמה וכמה מעלות.
ודאי שדבר זה הוא חשוב קודם כל לאדם בעצמו. יש אדם שהולך ללמוד כי זהו סדר יומו, אבל יש מי שיודע שתורה היא התכלית של החיים וזהו הדבר החשוב באמת, ולכן הוא יודע שגם לאחר שחזר מותש מיום עבודה, התורה היא חלק בלתי נפרד ממנו והוא לא יכול לוותר על סדר הלימוד שלו ואז שכרו כפול.
ויש עוד מעלה גדולה, שזה משפיע לכל המשפחה הקרובה והרחוקה, כי כשרואים בני הבית כמה שזה חשוב לאבא, שזה הדבר הערכי אצלו, שהוא לא מוותר על זה, זה נותן את ההסתכלות בבית שאין ויתור על השעות של הלימוד עם כל הרצינות, וכשרואים שהוא מעריך את זה כך, זה נהיה מוערך גם אצלם, וכן לשאר קרובים כשמגיעים לאירוע ויודעים שהדוד הזה יש לו שעה קבועה שצריך ללכת או שמגיע מאוחר בגלל קביעות ללימוד אין יותר גדול מזה. ואפילו בלי פרסום זה ניכר וזה משפיע על כולם וזה גורר את כולם וסוחף אחרים אחריו.
אני רואה שברוך השם מחוזקים ועומדים אבל תמיד כולנו צריכים חיזוק. ה’ יעזור שבימים אלו כולנו נזכה להמשיך להתחזק ושכלל ישראל יזכה לקבוע עתים לתורה.
