ההבנה כי התורה היא יסוד החיים – תנאי הכרחי בלימוד

מאת: הגאב”ד הגאון רבי משה שאול קליין שליט”א, רב שכונת אור החיים, ודומ”ץ בביה”ד של מרן בעל שבט הלוי זצוק”ל

“האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי. יערוף כמטר לקחי, תזל כטל אמרתי…” (דברים לב, א-ב).

פירש רש”י: “תזל כטל אמרתי – תורה שנתתי לישראל היא חיים לעולם כמטר וכטל; כשעירים עלי דשא – מה הרוחות הללו מחזיקים את העשבים ומגדלים אותם, אף דברי תורה מחזיקים את לומדיהם ומגדלים אותם וכרביבים עלי עשב – כטיפי מטר המגדלים את העשבים”.

והנה מדברי רש”י למדנו יסוד גדול, המשמש לנו כאבן פינה, אשר על פיה יכון הבניין האמיתי של חיי תורה וקדושה.

התורה הקדושה מזהירה אותנו, כי אין די בשמירתה וקיום מצוותיה, אלא עלינו לדעת בידיעה ברורה בכל עת כי התורה היא נשמת אפינו, ובלעדיה אין חיינו חיים.

וכבר העמידונו חז”ל על ענין נשגב זה, ואף עולה מדבריהם, דיש נפקא מינה גדולה בין תלמוד תורה מתוך הכרה פנימית בחיוניותה, לבין תלמוד תורה שהוא כקיום מצוה בעלמא.

דהנה שנינו בברכות (סא, ב): “פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה. בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה, עקיבא, אי אתה מתירא מפני מלכות? אמר לו, אמשול לך משל, למה הדבר דומה, לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום. אמר להם, מפני מה אתם בורחים, אמרו לו מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם, רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם. אמרו לו, אתה הוא שאומרים עליך פיקח שבחיות, לא פיקח אתה, אלא טיפש אתה. ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה. אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה ‘כי הוא חייך ואורך ימיך’ כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה”. ע”כ דברי הגמרא. הרי לנו, כי התורה היא מקור חיותנו, והפרישה ממנה היא כפסיקת מעיין החיים.

ואין הדברים אמורים רק בעניין שבהרגשה דקה המסורה לבני עליה בלבד, אלא יש בהם משום הלכה למעשה הנוגעת לכל אדם מישראל. שכן נראה לבאר במשא ומתן הנ”ל שבין פפוס לרבי עקיבא. שפפוס שאל לרבי עקיבא, הרי ביטול תורה אינו מג’ עבירות שהן ביהרג ואל יעבור, ומדוע אתה מוסר את נפשך על כך. ואף בשעת השמד לא מצינו שצריך למסור את הנפש אלא על עבירות, ולא על מצוות עשה, וכדאיתא ברמ”א (יו”ד סי’ קנז ס”א) בשם הר”ן, ואם כן מדוע אתה מוסר את נפשך על תלמוד תורה שאינה אלא מצות עשה.

ועל כך השיבו רבי עקיבא, כי לימוד תורה בשעת גזירה דוחה סכנת נפשות לא משום דין יהרג ואל יעבור, ואינו בבחינת מסירות נפש כל עיקר, אלא אדרבה, כל רגע של לימוד הוא בבחינת הצלת נפשות, כי התורה היא עצם חיינו, ואין לנו חיים אלא בתורה הזאת, והפורש ממנה כפורש מן החיים.

ההכרה בכך שכל חיותנו היא רק בתורה הקדושה, היא הערובה היחידה לדבקותנו התמידית בה, ולבלתי נסור ממנה ימין ושמאל בכל הניסיונות שיבואו עלינו. הדברים עולים מדברי האור החיים הקדוש, על הא דכתיב בריש פרשת התוכחה (ויקרא כו, יד): “ואם לא תשמעו לי, ולא תעשו את כל המצוות האלו”. והאור החיים תמה על דברי הכתוב, היכן מצינו ציווי על השמיעה עד דנימא דבהא תליא כל עניין השכר והעונש, הלא היה די לו לפתוח ב’אם בחוקותי תמאסו’.

וז”ל בקיצור: “לצד שרצה ה’ לומר שלילת שמירת המצוות ומיאון עשות רצונו יתברך, לזה הקדים הסיבה ואמר שסיבת הדבר היא לצד שלא למדו תורה וכו’. עוד נתכוון להעיר לב נרדם, כי כל שהולך בדרך לא טוב, ודאי שהושלל ממנו ידיעת הבורא ב”ה וטובותיו, והנמשך מעבודתו. כי בוודאי אם ישיג אדם חלק אחד מערבות ידידות נעימות מתיקות ענף מענפי אור עליון, יבוז בלבו היות בעולם הזה מלך המלכים בערך קיום מצווה אחת. והוא מה שהעיר ה’ באומרו, ‘ואם לא תשמעו לי’, פירוש לשון הבנה, אז הוא שאני חושש לכם שלא תעשו וגו’. אבל אם תבינו ותדעו אותי, אין לחוש”. עכ”ל.

העולה מדבריו, שהמכוון בשמיעה אינה לשמיעת האוזן החיצונה, אלא להבנה פנימית בעמקי הלב, בהכרה היסודית, שהתורה היא עצם חיינו, וכל תענוגי החומר שבעולם הזה הם כאין וכאפס לעומת אור החיים המאיר מענף אחד קטן מענפי האור העליון של התורה.
רק מתוך הרגשה אמיתית כזו, זוכה האדם שתחזיק אותו התורה ותגדל אותו כטל ומטר וכרוחות הללו המחזקים ומגדלים את העשבים. אך אם אינו מרגיש שהתורה היא המחייה אותו, אף אם לעת עתה יעסוק בה ובקיום מצוותיה, מכל מקום סופו לבוא חלילה לידי ‘ולא תעשו את כל המצוות האלו’.

אף המשך המקראות בריש פרשת האזינו מוסבים על דברי תורה. מהפסוק “כי שם ה’ אקרא הבו גודל לאלקינו”, ילפינן בברכות (כא, א) חיוב ברכת התורה. לכשנעמוד על עומק דברי הראשונים במהות ברכה זו, נמצא שהעניין המרומז במקראות הקודמים בדבר חיוניות התורה, הוא העומד ביסוד הברכה.

דהנה מה נוראים דברי חז”ל (נדרים פא ע”א, ב”מ פה ע”ב) בחומר עניין ברכות התורה: “מאי דכתיב (ירמיה ט, יא) “מי האיש החכם ויבן את זאת, ואשר דבר פי ה’ אליו ויגדה, על מה אבדה הארץ”, דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו, אמרו נביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב”ה בעצמו. שנאמר (שם, יב): “ויאמר ה’ על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם”. אמר רב יהודה אמר רב, שלא ברכו בתורה תחילה. ע”כ. ופירש רש”י (בבא מציעא שם ד”ה שלא): “דגליא דעתייהו שאינה מתנה חשובה להם”.

וביתר הרחבה הביא הר”ן (נדרים שם) משמיה דרבינו יונה במגילת סתרים, דאם נפרש את הפסוק כפשטיה, שעזבו את התורה ולא עסקו בה, פשיטא דמשום הכי יש לה לארץ להיאבד, ואמאי לא נמצא מי שיוכל לפרש זאת. אלא ודאי היו עוסקים בתורה, ועל כן היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ. עד שפירש הקב”ה עצמו היודע במעמקי הלב, שלא היו מברכין בתורה תחלה, כלומר שלא הייתה התורה חשובה בעיניהם עד כדי כך שיהא ראוי לברך עליה.

עוד מבואר בנדרים (שם), שמטעם זה אין יוצאים מתלמידי חכמים בנים תלמידי חכמים. הרי לנו, דבלא הכרה בחשיבות התורה ובהיותה קיום וחיות האדם, לא תהיה חלילה המשכיות לתורתם של ת”ח, ונמצא שלא יועיל העסק בה להציל את הארץ מאובדן וכליה ח”ו.

וגדולה זו כתב הלבוש (או”ח סי’ מז ס”א), בהשוותו את ברכת התורה לברכת הנהנין, וז”ל: “ומאד מאד צריך האדם ליזהר בה, להראות שהתורה היא חשובה בעיניו ונהנה ממנה כמו שמברך על כל הנאותיו וכו’, שמאחר שאינו מברך עליה, מורה שאין קורא בה לשמה, ואינו משמח עמה ולא נהנה בה, אלא היא בעיניו כאומנות בעלמא”. עכ”ל.

ואולי על כך רומז המשך הכתובים: “הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט”. וכתב הרמב”ן, שהוא רמז למדת הדין. ולכן נכתב פסוק זה, לאחר הפסוק שלפניו שהוא המקור לברכת התורה. כי כל זמן שהיו עוסקים בתורה ויתר הקב”ה על עונותיהם (ראה במשנ”ב שם), אך כאשר מזלזלים בברכת התורה משום שאין מחשיבים אותה כדבר הראוי לברכה, הרי שאז שורה מידת הדין בעולם, ואין זוכים לסייעתא דשמיא ולהשגה אמיתית בתורה שהיא בחינת ‘תורה מגנא ומצלא’.

מלבד היות התורה עצם חיותו ויסוד קיומו של כל יחיד ויחיד מישראל, הרי כל מתכונת הגאולה העתידית תלויה במידת החיבור של כלל ישראל לאור התורה וקדושתה. דהנה כתב האור החיים הקדוש, בביאור ברכת יעקב ליהודה (בראשית מט, יא), “כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותו”, על פי מאמר הזוה”ק (זהר חדש בראשית), שבגלות הרביעית שבה יתגלה הגואל האחרון צריך שתהיה ביד ישראל מצות עסק התורה, ומבלעדיה תתעכב הגאולה. והיינו הא דכתיב ‘כבס ביין לבושו’, ואין יין אלא תורה, כי כוחו של המלך המשיח ‘שילה’ שמו (שנזכר בפסוק הקודם שם ‘עד כי יבוא שילה’) הוא בבחינת העסק ביינה של תורה כאמור, ותורתם של ישראל תהיה לבושו בבואו לגואלם. אמנם אם לא ימצא יינה של תורה בישראל, אז תהיה הגאולה בבחינת ‘ובדם ענבים סותו’, כלומר על ידי הייסורים שבעול ותוקף הגלות, כמאמרם ז”ל (סנהדרין צז, ב), אם אין ישראל עושים תשובה מעמיד להם הקב”ה מלך קשה כהמן, ועל ידו הם עושים תשובה וחוזרים למוטב. כי באמצעות הייסורים יזדככו הנפשות ויתבררו ניצוצי הקדושה, כדרך שהם מתבררים באמצעות עסק התורה, אלא שמדרגת הגאולה שבדרך התורה משובחת וגבוהה יותר מאשר בדרך הייסורים. ע”כ דברי האור החיים.

טרם אכלה דברי, ברצוני לברך את לומדי כוללי “אחוות תורה” אשר מקיימים בנפשם מאמר הכתוב: יגיע כפיך כי תאכל אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, ומה נעמו דברי ההפלאה על קושיית התוס’ (קידושין מ: סנהדרין ז.) בסתירת מאמרי חז”ל, דאמר רב המנונא אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה, ואילו בשבת לא. מבואר שתחילה נשאל: ‘נשאת ונתת באמונה’, ורק לאחר מכן: ‘קבעת עתים לתורה’. ותי’ ההפלאה שהאיש הישראלי שמאמין שפרנסתו מן השמים ויודע כי חובת האדם בעולמו הוא ‘והגית בו יומם ולילה’, אדם זה אף שרוב היום עסוק הוא במלאכתו, עכ”ז עושה הוא מלאכתו עראי ותורתו קבע, ואין הוא מוותר בשום אופן על קביעת עיתים לתורה, כי הרי פרנסתו בלאו הכי מן השמים, ומה יוסיף לו שיעבוד עד כלות כוחו ולא יתן מקום ללימוד התורה, בניגוד לרעהו שאינו מאמין שפרנסתו מן השמים, ועל כן אין לו כלל זמן ללימוד התורה כי טרוד ונחפז הוא בכל עת לעבוד עוד ועוד בכדי להרוויח יותר, ולא נשאר לו זמן לתלמודו.

וזהו כוונת הגמ’ נשאת ונתת באמונה והיינו כיון שמאמין כי פרנסתו מן השמים, על כן יש לו זמן לקבוע עיתים לתורה, ונמצא שבאמת תחילת דינו על דברי תורה כי אמונת היגע בעבודה היא זאת המביאתו לידי קביעת עיתים לתורה.

יעזור השי”ת ויתרבו ספסלי ביהמ”ד ותהא יגיעת שניהם בשכחת עוון בעזה”י.