בתחילת הפרשה, כחלק מתיאור היציאה ממצרים, נאמר: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹקִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם. וצריך עיון מדוע חשוב להזכיר זאת כאן, ומדוע דווקא משה הוא זה שלוקח את עצמות יוסף ולא מישהו אחר.
בפרשת ויחי השווינו בין בקשת יעקב להעלותו להיקבר במערת המכפלה לבין בקשת יוסף להעלות את עצמותיו. הסברנו שיעקב, שחשש מרדת מצרימה, ביקש להטמיע בעם את הזיכרון שהם אינם שייכים למצרים, וזאת על ידי כך שקברי אבותיהם ימתינו להם בכנען. יוסף גם הוא אחראי לכך שבני ישראל לא ייטמעו במצרים. הוא הרי זה שבפועל ביקש ממשפחת יעקב לרדת מצרימה. לכן יוסף מבטיח להם שהם ייפקדו, ומותיר צוואה לדורות להעלותו יחד עמם. הצוואה הזו עוברת מאב לבן יחד עם ההבטחה, והיא מזכירה לבנים ולבני הבנים שמצרים אינה ערש מולדתם. יום יבוא והם ייצאו ממנה.
האזכור של העלאת עצמות יוסף בתחילת פרשתנו מעיד על החלק החשוב שנטלה צוואת יוסף בעצם היציאה. כיצד? הנה, בפסוקים רבים מבואר שלא היה למשה קל לשכנע את ישראל לצאת ממצרים. עוד לפני קריעת ים סוף הם מפקפקים בחכמה שביציאה ואומרים: הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר. ואכן בפרשיות הקודמות נוכחנו בכמה מקרי משא־ומתן שבהם משה מנסה להלהיב את ישראל עם בשורת ‘פקד פקדתי’ ועם ישראל אינם שומעים לו, אם מקוצר רוח ומעבודה קשה, ואם משום שפרעה מכביד את עולו עליהם.
ייתכן שזהו מקור דרשתם של חז”ל שרק מעטים מבני ישראל יצאו ממצרים: “וחמושים עלו בני ישראל – אחד מחמישה, וי”א אחד מחמישים ויש אומרים אחד מחמש מאות” (מכילתא בשלח). המחשבה שרק מעטים הסכינו ליציאה, עולה ברורות מכך שהם שוב ושוב מתלוננים במדבר ומבקשים ‘ניתנה ראש ונשובה מצרימה’. הדבר מובן גם לאור זאת שהחלופה לעבודה במצרים לא הייתה ישיבה מיידית תחת גפן ותאנה בישראל. הם היו צריכים לפני כן לעבור במדבר, מקום נחש ועקרב וצימאון אשר אין מים, ובהמשך להילחם בכמה מלחמות לא קלות מול בני ענקים. תפקידו של משה, אם כן, אינו מסתכם בבשורה ‘פקד פקדתי’ אלא עליו לשכנע את ישראל ולדבר על לבם.
הוכחה ברורה לכך היא הדיון על היותו כבד פה וכבד לשון. אם בשורת הגאולה הייתה מספיקה כדי למושכם אתו החוצה, לא היה צריך משה להרבות בדברים, אלא שהיה עליו לעמול קשה בדברים כדי להצית בהם את הניצוץ שהוטמע בהם.
לאור זאת מקבלת צוואת יוסף משנה חשיבות. משה לא יכול היה להוציא אף לא יהודי אחד, אם לא שהיה יוסף משריש בהם את זיכרון ‘פקד פקדתי’. דברים אלו מונחים גם במדרש חז”ל, לפיו ‘פקד יפקוד’ היה סימן שעבר במסורת מיוסף עד לבשורת ‘פקד פקדתי’ של משה (שמות רבה ג ח). וכן במה שאמרו שהחרטומים הציעו לפרעה להחביא את ארונו של יוסף וכך לא ייצאו בני ישראל לעולם (דברים רבה יא ז). עומק הדברים הוא שהיכולת לצאת ממ”ט שערי טומאה מחייבת תודעה עמוקה שנקשרת אחורה לשרשרת הדורות. כל דור שסיפר על המשנה למלך האגדי שהיה יהודי ושלט בכל מצרים, סיפר גם על צוואתו להוציא את עצמותיו ולהעלותם אל הארץ שאליה הם שייכים ‘באמת’. מעתה יובן היטב מדוע נזכרה העלאת עצמות יוסף ביציאה, ומפני מה בוצעה העלאה זו דווקא על ידי משה.
מכאן גם יש לנו ללמוד את חשיבות המסרים המושרשים לנו מדורי דורות. שלוש פעמים ביום אנו מתפללים על שיבת ציון ועל בניין ירושלים. דורות רבים היו ייעודים אלה נראים כדבר שאין כל דרך ליישמו, אולם בסופו של דבר לא היה אפשר להשיב את עם ישראל לארצו, אחרי אלפיים שנות גלות, אם לא שהיה הדבר מוטמע בהווייתו. ומכאן גם לשאר הדברים שאנו משננים באזני עצמנו ובאזני בנינו: שמע ישראל, יציאת מצרים ועוד. סופה של גאולה לבוא – אך היא תלויה בחשיבות שנייחס לכל אותן אמונות אמת שאנו נוטעים בלבבות במהלך הדורות.
