הרמב”ם בהלכות מעילה (פ”ח ה”ח) כתב שהקורבנות הם חוקים: “…והחוקים הן המצות שאין טעמן ידוע אמרו חכמים חוקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן ויצרו של אדם נוקפו בהן ואומות העולם משיבין עליהן… וכל הקורבנות כולן מכלל החוקים הן”.
דבריו אלו תמוהים, שכן מתחילת סיפורי התורה אנו פוגשים בני אדם שמקריבים קורבנות. קין והבל מקריבים מנחה; נוח מעלה עולות מן הבהמה ומן העוף; אברהם אבינו בונה מזבח, וכמוהו עושים כל האבות. אפילו בלק בונה מזבח ומקריב עולות בהוראת בלעם. כל אלו לא פעלו מתוך ציווי סתום שנמסר להם. הפשטות היא שמנהג הקורבנות היה מובן מאליו בימי קדם, והכול נהגו בו מתוך הכרה ברורה של טעמו.
במורה נבוכים קובע הרמב”ם יסוד לכמה וכמה מטעמי המצוות: “אי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום” (ח”ג ל”ב). חינוכו של הבוגר עובר דרך שלבים ילדותיים שבהם הוא מקבל מזון ותשומת לב המותאמים לשלבי התפתחותו המוקדמים. בדומה לכך, אומר הרמב”ם, חינוכו של עם ישראל לממלכת כהנים וגוי קדוש אינו יכול להתבצע בדילוג אל מצבם האידיאלי. התורה מעבירה אותם תהליך שלוקח בחשבון את מצבם כמי שזה עתה עזבו מ”ט שערי טומאה: “לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל” (שם). בהתאם לכך מסביר הרמב”ם במורה את מעשי הקורבנות: “ומפני זה השאיר השם מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמתות להם לשמו יתברך, וצונו לעשותן לו יתברך, וצוונו לבנות היכל לו… ושיהיה הקרבן לו” (שם).
לקביעה זו של הרמב”ם יש יסוד נאמן בפשוטי המקראות. בפרשת אחרי מות, התורה מנמקת את איסור שחוטי חוץ במילים הבאות: “לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה’… וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם” (ויקרא יז, ה-ז). מהר”ם אלשקר (שו”ת קיז) מביא על כך את דברי המדרש בויקרא רבה: “אמר רבי פנחס בן יאיר משל למלך שהיה לו בן אוכל נבלות וטרפות אמר המלך מה לעשות להפרישו אי אפשר שכבר הורגל בכך אבל יסעוד אצלי ויובדל מעצמו”. כלומר הקורבן לה’ מיוסד על ההבנה שבני ישראל התרגלו לקורבנות לעבודה זרה, וזו הדרך היחידה להפריש אותם מכך.
זוהי הסיבה שהפסוקים מתארים את הקורבנות כביכול הם הגשת אוכל לה’ – “אישה לה'”. כך בפסוק: אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי (במדבר כח, ב), או בפסוק: וַיָּרַח ה’ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ (בראשית ח, כא). לגבי עבודה זרה, אין ספק שהתפיסה הייתה שהאליל אוכל את הקורבן. כמובן שלגבי הקב”ה אין כל הוה־אמינא כזו, שהרי לא ישיגוהו משיגי הגוף, אולם התורה משתמשת בלשונות המורגלים אצל ישראל לגבי ע”ז ומצווה עליהם להפנות עבודה זו לה’ לבדו.
יש שסברו שהקורבנות בטלים לעתיד לבוא, וטענו שדברי הרמב”ם במורה נבוכים הם חזרה מדבריו בהל’ יסודי התורה. לדבריהם, בבית שלישי לא יהיו קורבנות, והרמב”ם לא רק שחזר בו מכל ההלכות שסידר במעשה הקורבנות, אלא אף שב מקביעתו המפורשת בסוף הלכות מלכים שמלך המשיח עתיד להחזיר את עבודת המזבח. על פניו יש בכך היגיון, שהרי אם כל דין קורבנות או כדי שלא יזנו ישראל אחרי השעירים, מה הטעם להחזיק בהן אחרי שכבר אין מי שמעלה בדעתו להקריב לעבודה זרה.
אולם נראה שבדיוק כנגד כך דיבר הרמב”ם כאשר קבע שהקורבנות הם חוק. כמובן, הציווי להקריב קורבן היה מובן לאנשי אותו הדור, משום שהם הורגלו לעשות כן לעבודה זרה, אך ביחס לאלוקי אמת אין כל פשר בעבודה זו, ובכל זאת אנו נמשיך להחזיק בציווי זה, גם לעתיד לבוא, כאשר לא יהיה בו צורך חינוכי. זאת, משום שיש במצוות ממד של ציווי וחוק שאינו תלוי בהבנת הטעם. אם ייפול שינוי קטן בקיום התורה, קיומה כולה נתון בסכנה. זֹּאת הַתּוֹרָה לֹא תְהֵא מֻחְלֶפֶת וְלֹא תְהֵא תוֹרָה אַחֶרֶת מֵאֵת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ.
