יהודים שומרי מצוות ויראי שמיים שומרים כמובן את פיהם מדיבורים גסים ומניבול פה. אך מה באשר להאזנה פסיבית לסגנון דיבור כזה כאשר הוא יוצא מפי אחרים? האם יש בכך בעיה?
התשובה היא כן. אין לשמוע ניבול פה גם במקרים שסירוב כזה עלול לגרום לנו אי־נעימות, ולפגוע ב”דרכי השלום” שלנו במקום העבודה. הגמרא במסכת שבת (לג.), העוסקת בהשלכות החמורות של ניבול פה, מציינת כי גם על שמיעה פסיבית חל איסור:
“אמר רב חסדא: כל המנבל את פיו – מעמיקין לו גיהנום, שנאמר (משלי כב יד) ‘שׁוּחָה עֲמֻקָּה פִּי זָרוֹת’ [כלומר, המנבל את פיו, ‘פי זרות’, מעמיקים לו את השוחה בגיהנום]. רב נחמן בר יצחק אמר: אף שומע ושותק, שנאמר (שם) ‘זְעוּם ה’ יִפָּל שָׁם’ [אפילו אם הוא עצמו אינו מדבר כלל]”.
במקום אחר (כתובות ה:) קובעת הגמרא שאחד מתפקידי אצבעות הידיים הוא “שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון – יניח אצבעותיו באוזניו”, וכך לא ישמע את הדיבורים האסורים.
אני נתפסת במקום העבודה שלי כמישהי שונה, תמימה יותר, מכל השאר. בכל פעם שאחד מעמיתיי מתחיל לדבר בשפה נמוכה, אחת העובדות המבוגרות נעמדת לידי ומניחה את כפות ידיה על אוזניי. היא עושה זאת בחיוך, אבל באופן שמעמיד את כולם במקום ומעביר מסר שהם לא יכולים לדבר כך בנוכחותי. מעולם לא הערתי להם על כך דבר. הם קלטו את העניין לבד, ומנסים לשמור על שפה נקייה במחיצתי.
אחד הסיכונים הכרוכים בניבול פה הוא שאנו עצמנו עלולים להתחיל להשתמש בשפה כזו. אבל גם אם זה לא קורה, כמעט בלתי אפשרי שלא לאבד את הרגישות בנושא.
תלמידה שלי לשעבר, שהתקבלה לעבודה כעובדת סוציאלית בבית־חולים פסיכיאטרי, שלחה לי מייל ובו ביקשה לדעת האם יש לי רעיונות טובים כיצד להתמודד עם שפע המילים הגסות שהיא נחשפת אליהן ללא הפסקה. היא חששה שתאבד את הרגישות ותפתח “עור של פיל” ביחס אליהן. לצערי הייתי עמוסה באותה תקופה בעבודה ובהתחייבויות משפחתיות, כך שהמייל שלה חמק ממני במשך חודשיים. בסופו של דבר השבתי לה שבכל פעם שהיא שומעת מילה גסה – כדאי שתאמר פסוק מתהילים שיעזור לה להרגיש מחוברת לה’. היא הודתה לי על עצתי, אבל ציינה שלמרבה הצער היא הגיעה מעט מאוחר מדי: “מי היה מאמין שעד לא מזמן הייתי כל־כך תמימה וביקשתי את עצתך בנושא; כעת המילים הללו כבר לא מטרידות אותי עוד… ועברו בסך הכול חודשיים! כל־כך מהר איבדתי את הרגישות לשפה, אבל מעכשיו אשתדל ליישם את עצתך”.
***
שנים ספורות במקום העבודה החילוני הספיקו כדי להקהות את רגישותי לשפה מסוג זה ברובה הגדול. זה מצער אותי מאוד, אבל בינתיים לא מצאתי דרך לתקן זאת. אני מבחינה באותה בעיה גם אצל חברותיי. אחת מהן, שעובדת כקלינאית תקשורת בבית ספר ממלכתי, התחילה להשתמש בביטוי מסוים שאף פעם לא היה חלק מאוצר המילים שלה. מצד שני, יש לי שתי חברות שעזבו מקומות עבודה בגלל השפה הנוראית שרווחה שם, ועברו לעבודה אחרת שמתאימה להן יותר מבחינה רוחנית. אני מעריצה אותן על כך.
