הגמרא במסכת יומא מצביעה על סיבת החורבן: “מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים”.
כוונת הגמרא איננה רק לעוון שנאת חינם שבגינו החליט הקב”ה להענישם, אלא למציאות ההיסטורית. זו הייתה תקופה של פילוג חריף. עם ישראל נחלק לקבוצות שונות – פרושים, צדוקים, איסיים וקנאים. הפירוד הפנימי הזה החליש את עם ישראל מבפנים, עד שלא יכלו לעמוד מול האויב החיצוני. הם שמו לעצמם למטרת־על להרוס זה את זה, להזיק זה לזה, עד ששכחו את התכלית שלשמה יצאו למאבק. כך גרמה השנאה לחורבן, לא רק במובן הרוחני אלא במובן הכי ריאלי.
מהי שנאת חינם? בדרך כלל, אנשים שונאים מישהו מסיבה מסוימת: בגלל שפגע בנו או בשל עמדותיו או דעותיו. לעומת זאת, שנאת חינם מתרחשת כאשר השנאה מושרשת כה עמוק, עד שהיא ממשיכה להתקיים גם לאחר שהסיבה המקורית כבר אינה בנמצא. כלומר בראשיתה של כל שנאת חינם מסתתרת שנאה מנומקת, אלא שהשנאה מתעצמת ומעמיקה עם הזמן, ובשלב מסוים הופכת לעצמאית ומנותקת בעלת חיים משל עצמה. בסופו של דבר, האדם או הקבוצה נשנאים “בחינם”. השנאה מופנית כלפי עצם קיומם, ולא כלפי התנהגות או דעה ספציפית.
אלא שמציאותה של שנאת החינם צריכה ביאור. כיצד ייתכן ששומרי תורה ומצוות ויראי שמיים נכשלים בשנאה? הלוא התורה כולה מושתתת על השלום. “תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם”, ואנו משבחים את הקב”ה בכך שהוא “עושה שלום במרומיו”. יתרה מזאת, אמרו חכמינו ז”ל ש”לא מצא הקב”ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום”. כיצד אפוא מתיישבת מציאות של שנאה עם קיום התורה והמצוות?
התשובה נעוצה בכך שהשונא סבור שהשנאה היא מצווה מקודשת הדוחה את ערך השלום. זהו כעין “עשה דוחה לא תעשה”. כך בתפיסתו המעוותת, הוא מתיר לעצמו בשם התורה לעשות מעשים חמורים: פגיעה בנקיי כפיים, השחתת רכוש, אלימות ואף שפיכות דמים. תופעה זו רווחת גם באיסלאם. מאמינים מבצעים מעשי טרור בשם הא-ל, ומוכנים לכל קיצוניות בטענה שהיא נעשית בשם הנביא, עד כדי הקרבת גופם ונפשם.
יתכן שאותם אנשים אכן מאמינים בכנות שהם עושים את הדבר הנכון ביותר כלפי שמיא. אולם, התורה וחז”ל וחכמי כל הדורות הנחו אותנו ש”דרכיה דרכי נועם”. הוראה זו אינה רק בגדר חסידות או מידת חסד. יש לה השלכות הלכתיות מעשיות, כגון בזיהוי מין ההדס והלולב הכשרים למצוות ארבעת המינים. בגמרא אף למדו ממנה הלכות בדיני יבום, וידוע שראשונים כדוגמת האור זרוע הסתמכו עליה בהלכותיהם (עיין גם שו”ת חכם צבי סי’ מו). חז”ל לא אמרו שיש לקחת הדס קוצני ולדחות את דרכי הנועם מפני עבודת ה’. זאת משום שהם הבינו ש”דרכי נועם” היא הנחת יסוד המכוונת אותנו לדעת מה ה’ מבקש מאיתנו.
עיקרון זה של “דרכי נועם” מלמד שיש משמעות לצורה שבה רצון ה’ מופיע בעולם. יש חשיבות לשאלה איך מוציאים לפועל את מה שה’ מבקש. אם הדרך היחידה שאתה מוצא לממש את רצון ה’ היא בצורה של אלימות, כנראה שאין זה רצון ה’. לכן במשך כל הדורות לא תפסו הקיצוניים מקום מרכזי בעולמה של תורה, כי אין זו דרכה של תורה לפעול בדרכים של כוח ואלימות.
אות ומופת להתנהגות זו היה מנהיג הדור, מרן הגראי”ל שטיינמן זצוק”ל, אשר פעל ללא לאות לאיחוי הקרעים בין חלקי העם, הן בתוך קהילות שומרי התורה והמצוות והן מחוץ להן. בשל דרכו זו, לא פסחה עליו חרב הקיצונים והוא סבל רבות. אף על פי כן, לא סטה מהעיקרון המקודש: “דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום”. נתחזק אף אנו בדרכו ובדרך כל חכמי הדורות, וכך נזכה לראות בבניין ירושלים ולא חלילה להיפך.
