היחסים בין אבימלך ליצחק מתחילים רע ומסתיימים בברית. בהתחלה, מלך גרר רואה את הצלחתו הכבירה של יצחק, שזורע בארץ ומוצא מאה שערים, ומשלח אותו מארצו: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד. אולם לאחר מכן מגיע אבימלך ליצחק, עם כל הפמליה שלו, כדי לכרות עמו ברית. את הפליאה על השינוי, מביע יצחק בעצמו: מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי? וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם! אך תשובתם אינה מובנת די הצורך: רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה’ עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ וגו’.
האם רק עכשיו ראה אבימלך שה’ היה עם יצחק? והלא בעיניו ראה את ברכת ה’ שחלה בכל מה שיצחק נוגע בו, וכמו שכתוב: וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד: וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה. על כך בדיוק קנאו בו הפלשתים וסתמו את בארותיו. מה השתנה?
סיפור קורותיו של יצחק אבינו הוא הקצר מבין סיפורי האבות. כל מאורעותיו הם הליכה בעקבות אירועי אברהם אביו. כך למשל מתואר סיפור הרעב בימי יצחק: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם. כמו אביו גם הוא מבקש לרדת למצרים, ובדיוק כמו אברהם גם הוא אומר על אשתו ‘אחותי היא’. אין זה מקרה. אברהם יסד מעצמו את הדרך וסלל אותה עבור בנו. כעת יצחק צועד בה בטוחות. הוא אף חוזר וחופר את בארות המים שאביו חפר ומשחזר את העבר המפואר אפילו בשמותיהן! כמו שנאמר: וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו.
גם בהתגלות ה’ ליצחק מודגש כמה פעמים שהוא יזכה לכל הברכות בגלל אברהם: וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ… עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וגו’… אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ… בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי.
למרות הדמיון הרב, אבימלך (או קודמו בשושלת), שכרת ברית עם אברהם, משלח את יצחק מגרר. קשה להבין מדוע. הלוא לאברהם הוא הציע: הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב, ואחר כך גם כרת עמו ברית, מה הטעם שאת יצחק הוא מגרש בטענה: לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד? האם התעצמותו ושגשוגו אינן סיבה לכרות עמו ברית בדיוק כמו עם אברהם בעבר, וכמו עם יצחק עצמו בהמשך?
העיון בפסוקי התורה יחשוף את הפתרון. בין גירוש יצחק מגרר ובין בקשת אבימלך שיצחק ישוב לחיות עמו בשלום ויכרות עמו ברית, מפריד דבר אחד: וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה’. יצחק עשה עוד כמה דברים בין לבין: הוא חפר כמה בארות והגדיל את רכושו, אבל את זה הוא עשה גם קודם לכן בגרר. ההבדל לא יכול להיות נעוץ בכך. מה שהשתנה הוא שיצחק נטל יוזמה וקרא בשם ה’.
עד עכשיו הניח אבימלך שהצלחותיו הכלכליות של יצחק הן המשך סיפורו של אברהם. הוא רואה ביצחק אדם שקיבל מאביו ירושה גדולה וממשיך לנהל אותה בדקדקנות לפי הוראות האב. ההצלחה של הבן במקרה כזה מובטחת ואין לייחס אותה לאישיותו או לחכמתו. הוא צופה ביצחק אומר ‘אחותי היא’, קורא לבארות באותן שמות וכו’, והצלחתו נראית בעיניו כשאריות להצלחת אברהם. הוא לא מוצא סיבה לכרות עמו ברית. הוא לא חושב שיש בו משהו מיוחד.
אולם משעה שיצחק בונה מזבח וקורא בשם ה’, מתגלה דבר חדש. הוא אמנם ממשיך את דרך אביו בכל מעשיו, אך אין משמעות הדבר שהוא העתק חסר עצמיות. יצחק הוא אב שעומד לעצמו. הוא בוחר בדרכו שלו, גם אם הבחירה היא להמשיך את דרך אברהם אביו ולשמר אותה. משכך מקבלת הצלחתו פירוש חדש. אם עד עתה סבר אבימלך שיצחק משגשג על אדי הדלק שנותרו מהצלחת אברהם, עתה מתגלה לו שהוא מוצלח בזכות עצמו. ‘ראו ראינו כי היה ה’ עמך’ – כלומר גילינו שה’ נמצא אתך באופן אישי, בגלל דרכך ואישיותך שלך. ממילא באה הבקשה לכרות עמו ברית.
ההתבוננות ביצחק מגלה דבר עמוק. דרכו של צדיק בן צדיק, קשה במובן מסוים יותר מדרכו של צדיק בן רשע. דווקא העובדה שבן הצדיק הולך בדרך סלולה מחייבת אותו למאמץ מיוחד להחזיק בדרך הזו בצורה של בחירה ורצון ולא כחיקוי דהוי וחסר עצמיות.
כל אדם הוא בעל אישיות מיוחדת, משכך, גם אם הוא ילך בדרך אבותיו, יתגלה בהכרח השביל המיוחד שלו בתוך אותה הדרך. אי אפשר להימלט מכך וזהו יופיה ותפארתה של דרך האבות, שכל אחד מוצא בה את ביטויו שלו ואת תרומתו שלו. אולם אם אדם הולך אחר אביו בחקיינות, אישיותו לא תבוא לידי ביטוי ושום חידוש לא יצמח מכך. זהו האתגר הגדול שעומד בדרכו של צדיק בן צדיק, ומיצחק אבינו למדנו כיצד יש להתמודד עם אתגר זה.
