גבולות האחריות

הגמרא (בבא קמא צט:) דנה בגבולות האחריות של בעלי מקצוע בשני הקשרים: ההקשר הראשון הוא בעלי מלאכה דוגמת שוחט וטוחן, והשני הוא בעלי מקצוע המשתמשים בידע התאורטי שלהם, דוגמת חלפן כספים שמומחה לזיהוי מטבעות מזויפים.

הגמרא מביאה את דברי שמואל כי ‘טבח אומן שקלקל חייב’. הסברה של שמואל היא שכאשר אומן שוגה במלאכתו – ‘מזיק הוא, פושע הוא’. מסוגיית הגמרא ניתן לראות כי שמואל החמיר מאוד באחריותו של האומן, ומתבטא בחריפות כנגד שניים מתלמידיו שמנסים לבסס את האבחנה בין שוחט שעובד בחינם לבין שוחט שעובד בשכר. אחרי שהוא גוער בהם, שמואל מסביר כי הוא סבור כ’שיטת רבי מאיר’. אחרי בחינה של כמה אפשרויות, מסיקה הגמרא כי שמואל התכוון לרמוז לעמדתו של רבי מאיר כי כשאדם נתקל ברחוב במכשול ומישהו אחר נתקל באדם הנתקל והוזק, הנתקל הראשון חייב, כי ‘נתקל פושע’. עליו להיזהר לשים לב ולא להיכשל וליפול ברחוב. אך העובדה ששמואל גער בתלמידיו, למרות שהאנלוגיה לדברי רבי מאיר אינה ברורה, עשויה ללמד כי שמואל ראה בקבלת האחריות הרחבה של האומן מעין ‘אמירה ערכית’ לגבי אחריותו של אומן.

עם זאת, דברי שמואל לא נפסקים להלכה. להלכה ישנה אבחנה כפולה בין מומחה לשאינו, ובין מי שעובד בשכר למי שאינו. מי שעובד בשכר נושא באחריות גם אם הוא מומחה, אך מי שעובד בחינם פטור מלשלם, בתנאי שהוא מומחה.

מעניין לציין כי יש מחלוקת ראשונים בנוגע למקור חיובו של האומן שביצע טעות. שיטת התוספות ורש”י כי מקור החיוב הוא כ’אדם המזיק’ בידיים, אך שיטת הרמב”ם כי חיובו של האומן הוא כעין ‘שומר’. כשאדם מקבל על עצמו לבצע עבודה, הוא בעצם מעין ‘שומר’ ולכן מוטלת עליו אחריות.

לאחר מכן, הגמרא עוברת לדון בשאלת ה’שולחני’, כלומר, חלפן כספים שמשתמש בידע שלו בכדי לקבוע אם מטבע מזויף או לא. בשלב זה הגמרא לא מזכירה בכלל את האבחנה בין אדם שמבצע את העבודה בחינם או בשכר, והאבחנה העיקרית היא ברמת המומחיות, אם האדם מומחה הוא פטור מלשלם על נזק שגרם בקביעתו בנוגע למטבעות. ואם אינו מומחה, הוא פטור. הרשב”א סבור כי בכל הנוגע לעולמות מורכבים יותר, הדורשים בקיאות יתירה, דוגמת ‘שולחני’, המומחים הגדולים פטורים אפילו אם הם קיבלו שכר.

ההסבר של הרשב”א בנוגע לכך שבעולמות הכספים ה’שולחני’ המומחה פטור גם אם הוא עבד בשכר, מעניין מאוד. דומה שהרשב”א מבחין בין תחום שהוא תלוי במחשבה ובסברה, שטעות שנעשית בו היא טעות בשיקול הדעת וממילא היא ‘אונס גמור’. ובין טעות במלאכה שנעשית בידיים, שלגביה ניתן לטעון כי אם הוא היה מתרכז יותר, שחיטתו הייתה עולה כהוגן (וכדאי לעיין בדבריו במקורם).

מכל מקום, גם ר’ חייא המומחה, בחר לשלם לאשה שהסתמכה על עצתו שניתנה בחינם. הגמרא מסבירה שהוא נהג לפנים משורת הדין. ראוי גם לציין כי הגמרא בהמשך מדגישה כי יש משקל גם לרמת האמון שהלקוח נותן במי שנתן לו את הייעוץ הכלכלי.