לא פעם אנו נפגשים באדם שאינו מוצא חן בעינינו, על אף מעלות אובייקטיביות שיש לו. מנגד, יש לעתים אדם אחר שעיקר ייחודיותו היא מציאת החן. חוט של חסד משוך על פניו והוא רצוי לכל אחיו.
מהביטוי “למצוא חן” אפשר להבין שאכן מדובר ב”מציאה”, שאיננה תלויה בהכרח במאמץ או בכישרון מסוים. לפי הרד”ק בספר השורשים, המילה “חן” נגזרת מן השורש “חנן”, שפירושו מתנת חינם.
הביטוי “מציאת חן” מופיע במקרא פעמים רבות (כגון “ונח מצא חן”, “ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך”, “ויאמר למצא חן בעיני אדוני”, “וימצא יוסף חן בעיניו”, ועוד), אבל במגילת אסתר מופיע ביטוי ייחודי – “*נשיאת* חן”: “וַתְּהִי אֶסְתֵּר *נֹשֵׂאת חֵן* בְּעֵינֵי כָּל רֹאֶיהָ”, וכן “וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר… וַ*תִּשָּׂא חֵן* וָחֶסֶד לְפָנָיו”, ו”וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עֹמֶדֶת בֶּחָצֵר *נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו*”.
האם יש הבדל בין “מציאת חן” ל”נשיאת חן”? אולי “מציאת חן” היא כמציאה זמנית, קצרה, ואילו “נשיאת חן” היא ממשית יותר, כאילו האדם “נושא” את החן עליו. אינני בטוח.
הנה רעיון נוקב שכותב האדמו”ר רבי פנחס מנחם יוסטמן מפילץ, בעל “שפתי צדיק”, בהקשר לפסוק הנזכר “ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה” (במקום נוסף הוא כותב זאת בהקשר למצוות “משלוח מנות”). הוא מביא את הדברים (במאמריו על פורים) בשם זקנו בעל חידושי הרי”מ. אכתוב את תמצית דבריו במילים שלי:
לכל אדם יש איזו מציאת חן (בלשונו: “ניצוץ חן” או “נדנוד חן”) בעיני הקב”ה, ולמעשה – זוהי זכות הקיום שלו בעולם. כלומר, הקב”ה רואה בו איזה משהו שמוצא חן בעיניו, ומשום כך מחיה ומקיים אותו. אבל – וכאן אולי החידוש – האדם לרוב טועה בזה, ואינו מכיר את נקודת מציאת החן שלו. על פי רוב, הדברים שהאדם חושב שהם הסיבה לכך שהוא מוצא חן בעיני הקב”ה – הם דווקא לא הסיבה האמיתית של מציאת החן שלו. האדם יראה לעיניים וה’ יראה ללבב.
במקום אחר מביא ה”שפתי צדיק” סיפור על החידושי הרי”מ, שמתכתב עם הדברים:
“פעם אחת בא זקני מו”ר ז”ל לשלחן הטהור והיה מלא שמחה ואמר זה הלשון: עתה אני בשמחה עצומה שנודע לי ברור שאני קלאק [=אדם ריקני], אם כן הכל בא במתנת חנם, דכתיב ‘יאר ד’ פניו אליך ויחנך’, זאת היא הארת פנים – שידע שהכל בא לו במתנת חינם…”.
והנה קטע נפלא שכותב ה”שם משמואל” בשם הרבי מוורקא, על הפסוק “ויחן שם ישראל נגד ההר” ודרשת חז”ל “כאיש אחד בלב אחד”:
“…פירש הרה”ק מהר”י זצללה”ה מווארקא שלשון ויחן הוא נשיאת חן, היינו אף שכל אדם דרכו לפי שורש נשמתו ישר בעיניו, מכל מקום מצא גם דרך חברו חן לפניו, ועל כן היו כאיש אחד בלב אחד…” (וישלח תרע”ו).
אולי צריך להכיר ב”היסח הדעת” שדרכו באה המציאה. לדעת לחפש את נקודת היופי אצל השני לא בדרך חיפוש ומדידה של פרמטרים אובייקטיביים, הישגים, כשרונות וכדומה, אלא כאפשרות של עין טובה, ומתנת חינם של אהבה שאני מעניק לו.
ומאידך, ביני לבין עצמי, להיפתח לאפשרות להיות אהוּב – לא בגלל משהו מיוחד שעשיתי או ‘מישהו’ שאני, או כי “מגיע לי”, אלא מתוך שמחה והודיה על מתנת חינם של ידידות ועין טובה.
יה”ר שנזכה למצוא נקודות חן נסתרות ופלאיות – אצלנו ואצל חברינו.
הכותב הינו מלמד מחשבת ישראל בישיבת ‘המתיבתא – תורה ודעת’
