אבא חוזר הביתה, לרבי עקיבא איגר // הרב יעקב ב. פרידמן

בעוד כולם מזהירים על היציאה של אלפי אברכים לאקדמיה ולמשרדי העבודה, הגאון רבי דוד לייבל כבר מצא את הדרך להשיב אותם אל הוויות דאביי ורבא ואל ההווי הישיבתי • הרב יעקב ב. פרידמן פגש אותו לשיחה מרוממת ועמוקה שיורדת לעומק הבעייתיות והאתגרים, ויצא מופתע מאלפי אברכי ההיי־טק שלא מפספסים יום אחד בכולל • אין לנו שיור רק התורה הזאת

הרב יעקב ב. פרידמן

bakehila

מעולם לא עלה על דעתו של דוויד’ל שהפרישה תהיה קשה כל כך. ההצלחה מאירה לו, לכאורה, פנים; משרד עורכי הדין ‘שלום את שלום’ צירף אותו לשורותיו בקלות, והועיד עבורו את המורכבים שב’תיקים’. ה’חברֶה’ החילוניים סביבו מכבדים את צרכיו הדתיים. לפני כל התארגנות גיבוש, משמש דוויד’ל מין מפקח רוחני של ה’חֶברה’: “ומה עם ‘ארומה’ בנתניה, אה? תבדוק תבדוק דוויד’ל! אל תדאג, לא נאכיל אותך טריפות!”.

הוא אפילו נלחם עם עצמו כדי להישאר עם השם דוויד’ל. כִּבְשָׂה גלותית אחת בין 70 שמות רעננים, טל וניר ושיר, רונן וגונן. ורק הוא, דוויד’ל, עם שׁוּרוּק בוו’ הראשונה של דוויד’ל, כמו שהיו קוראים לו בבית אבא, ובישיבה בתפרח. למרבה הפלא, דווקא ה’חברֶה’ החילוניים במשרד עורכי הדין ‘שלום את שלום’, קיבלו את השם עם העָגָה החסידית בקלות רבה יותר מאשר חבריו לשעבר, בישיבה הליטאית.

גם אשתו השלימה, מקץ וויכוחים ספורים לעריקה שלו מחֵלוֹת הגמרא. “אני אשאר נאמן תמיד לגמרא. לרשב”א!” הבטיח לה לרעייתו ברגש, כשלקח לראשונה בחייו את תיק ה’ג’יימס בונד’, ויצא למכללה החרדית ללמוד משפטים. אבל דווקא המשפט הזה מירר את רוחו יותר מהג’יימס בונד.

הוא לא האמין אפילו לעצמו.

הייתה לי הכרות עם דוויד’ל עוד מהימים שהחביא את ה’יתד נאמן’ שקנה בגניבה ושם בשקית ניילון חוּמָה עבה (“תן לי עוד שקית מההיא, העָבָה, עלולים לראות שזה עיתון”). אלו הימים שדוויד’ל הרגיש מופקע מכל מה שאיננו גמרא או ‘שמעתתא’. הימים שהרגיש תקין רק כשנשא אתו ‘שאגת אריה’ או ‘קהילות יעקב’. אלא שהכל התמצה אז בלהחביא עיתון ולהחצין למדנות. לבו היה חלל כבר אז, והוא חיפש לו דרכים וחיים מסוג אחר.

היום, לאחר שרכש את ה’ג’יימס בונד’, את הביטחון העצמי ותואר במשפטים, צבר דוויד’ל מספיק כוח להסתובב עם גיליון ‘מקור ראשון’ בסמטאות הירושלמיות של ‘מקור ברוך’.

אלא שבאחד הימים פקע משהו בלבו. הוא ביקש להיפגש אתי בדחיפות.

‘כד יתבון’ בזנזיבר

“אם אני עושה את המכה שלי”, אומר רון וכולו כיסופים, “אני עוקר עם כל הבוכטה לחופים הלבנים של ‘פלמה דה מיורקה’. היית שם פעם אחי? אח, ים טורקי צלול, חופים לבנים, יאכטות”.

“אם היה לי כסף כזה”, אומר עמירם, “הייתי עושה חצי שנה בזנזיבר. עולם אחר, אני אומר לך”.

“הימים”, סיפר לי דוויד’ל, “ימי ‘ספירה’. הניחוחות הישיבתיים פולשים גם לאווירת ההייטק ב’הר חוצבים’. מחרתיים יהיה האות הזה! בישיבות רוחשת עכשיו אווירה מרוממת, מנגינות חג, ריגושים ענוגים… ‘קבלות’ עתירות־הוד של ‘שלשת ימי הגבלה’. שיחת מוסר מרטיטה של ערב חג – “…ואני כאן, מבוסס בעבודה, בין חוזים ומשפטים, ובין ‘חברֶה’, שמצויים עכשיו בכלל בחודש יוני, וחולמים על ‘יאכטות’ ו’בוכטות’, וחופים לבנים, ומי־טורקיז צלולים, והנשמה שלי, עם ה’ובאו כולם’ המתנגן בה, שרויה בבית־הסוהר של קטנות המוחין…

“לפתע, אינני יודע איך ולמה, החלה מנגינת ‘ובאו כולם’ ישיבתית להדהד בי. זֵכֶר ללילות שבועות חבוקים בזרועות הר”ן בנדרים. לילות שבועות עם ‘בר פדא’, שם ספונים הקטעים המתוקים שבכל קטעי הר”ן. המנגינה השתלטה עליי. פתאום עצמתי עיניים, ומצאתי את עצמי שר בדבקות מול עיניהם הנדהמות של החבר’ה, אנשי הבוכטה והיאכטה, את ה’כַּד יַתְבוּן יִשְׂרָאֵל’ הישיבתי. סביבי חבר’ה שחולמים על ‘לעשות מכה’, ולטרוף את עולם התענוגות שבין חופי הטורקיז. מסכי המחשבים ריצדו, המזכירות הקלידו, ואני יושב ומתרגם עבורם בהתרגשות את השיר המופלא, שאיש אינו יודע את מקורו: “…ואז הקדוש ברוך הוא אומר לפמליה של מעלה, ראו את בניי החביבים, השוכחים מצרותיהם האישיות…”

“החברה בהו בי, בשיר ובסיפור, כאילו הייתי אווז תאילנדי. אותו רגע לימד אותי עד כמה רחוקים החושים שלי מחושי ‘אנשי האדמה’ סביב; ועד כמה מחברים אותי עבותות הניחוחות, השירה, סיפורי הישיבה, המיתולוגיה וההומור לבית מקדש הישיבה”.

•••

“נגזרה עליי גלות”, מסכם דוויד’ל. “לכולל אינני שייך. מה עשיתי שנה וחצי בכולל? שתיתי קפה. קפה אינו יפה לבריאות. לעולם היאכטות אינני שייך. אני נאכל בגעגועי לרוח הישיבתית, לסברה למדנית של רבי שמעון, לקושיה חריפה של רבי עקיבא איגר. אני חצוי. איפה אני נמצא בפועל? אי־שם בחריץ, בתפר בין שני העולמות.

הוא תיאר אווירה של ערב פסח. טוהר הניקיון וניחוח המצות והיינות פושט בנשמתו; ואילו החבר’ה בעבודה, סיפר, מתכננים בחג טיולי ג’יפים במדבר יהודה וב’חולה’. חלק מהם נוסע לקווקז הגבוה בגיאורגיה… ואני, אני נשמתי טובעת בגלות. אני נזכר בסיפורי המצות המתנגנים של הרב מבריסק; בהדר קדושת יום טוב, בריחניות העבודה ב’מצות חבורה’, בקטע מתוק של ‘עמק ברכה’ – הניכור הזה של פורשי ספסלי הכולל מהאווירה הרווחת ברחוב, יקר ללבנו יותר מהחיבור שלהם לעולם של תורה. הניכור מגסות הדעת של אנשי החומר, הוא ההגנה, הוא ‘כלי־הזין’ שלהם מול עולם הממון התוקף בשלל פיתוייו.

אברכים שקשיי־פרנסה, לחץ בבית או חוסר התאמה מוחלט ללימוד בכולל – הוציא אותם לעבודה, מספרים על חיבוטי נפש שלהם. על הרגע הראשון שלהם כשיצאו לרחוב עם ‘ג’יימס בונד’ במקום עם בבא קמא. על הקושי עם מושגים כמו ‘סמסטר’ במקום ‘זמן’; חופשה במקום ‘בין הזמנים’ ו’קריאת טקסטים’ במקום התעמקות בשורות של ריטב”א…

ההתנגשויות המילוליות האלו אינן חיצוניות. אלו הן שוועות מפיסת־נפש חבויה המשוועת ממֵצָרֶיה להשתייך לעולם שגם ה’תורת לשון’ בו היא של תורה.

וגם מי שטבעו המסוים או מצבו המשפחתי הדחוק מונעים ממנו להיות בבחינת “והסיר מעליו עול חשבונות רבים”, אין זה אומר שהוא מופקע מתחילת דברי הרמב”ם, “נדבה רוחו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני השם!”

קרוב לארבעת אלפי אברכים הצטרפו בעשור האחרון להגדרת ה’חרדים עובדים’. אבל מי שמתמקד רק בעובדה הזו מתעלם מעובדה נוספת: למעלה מ־16,000 אברכים הצטרפו בעשור האחרון למעגל עמלי התורה בכוללים. אלא שאין קשר בין שתי הקביעות. העובדה שאברכים רבים מכפי שהיינו רוצים, מרגישים לחוצים ליד הגמרא – מצריכה עיון ודיון.

אינסטלטור ובעיית הצנרת

הגאון רבי דוד לייבל, אימפריה של איש אחד, מבורך בלהט ודבקות, ומבורך גם בכישרון לנתב את הלהט שלו לכלים ומסגרות פְּרַקְטִיוֹת. כבר לפני שנים קלט את המציאות המתהווה. הוא גם נערך לקראתה.

איש של חזון, רבי דוד לייבל. כבר 30 שנה הוא עומד בראש כוללים חשובים בבני ברק. היום הוא משקיע את ראשו ורובו בבניית פתרון למדני הולם לאברכים שפרשו לעולם העבודה. לשם כך הקים רשת מסועפת בת שישים וחמשה (!) כוללים, בשם ‘אחוות תורה’. המכילים, בשלב זה, אלף ושלש מאות לומדים. מדי שבוע בממוצע, קם כולל חדש.

שני מוטיבים מרכזיים ניצבים בבסיס הכוללים שלו: ראשית, מינוני הלימוד מותאמים לפי כוחותיו של כל אברך. משלש־ארבע שעות לימוד ביום, עד שעה ורבע. והמוטיב המרכזי: כל הכוללים שלו נטועים בעֵמֶק העיון הישיבתי. גם אברכים שפרשו ממסגרת הכולל, נפעמים עדיין מול סברא למדנית, לקושיה, לתירוץ. החיבור – המצומצם הזה – לפסגות למדנות התורה, מעניק להם – מעבר לחשיבות הלימוד – תחושה ברוכה של ‘שייכות’!

“הריבוי התלול במספר היוצאים לעולם האקדמיה”, אמרתי לרב לייבל בשיחתנו, “הוא המדרון החלקלק של החברה החרדית. אתם ממַסְדִים לכאורה את המצב”.

הוא נרעש מעצם השאלה. “אנחנו ממסדים? אנחנו יצרנו את הפלונטר?”.

בתקופת האמנציפציה, אמרתי להרב לייבל, כשנפוליאון לָחַם למען הענקת שוויון־זכויות ליהודים, לחמו בו רבים, בראשם מרנא האדמו”ר הזקן הבעל התניא. ישנו בנושא המשל של המלבי”ם, מעשה בבן מלך שחטא והושלך מהארמון לגלות, וחי שם בצריף עלוב. באחד הימים ראה לתדהמתו קבוצת בנאים המכוננת עבורו ארמון פאר. לשאלתו, השיבו לו, כי נכמרו רחמי האב, והחליט לבנות עבורו בית מלוכה. מששמע הבן כך, פרץ בבכי. “עד היום”, אמר במרירות, “כשגרתי בצריף, קיוויתי שיום יבוא ואבא יחזיר אותי אליו. עכשיו כשאבא בונה לי בניין של קבע הרי זה ריחוק מוחלט. את המשל הזה המשיל המלבי”ם לשוויון־זכויות ליהודים בגולה.

האם אתם, שאלתי את הרב לייבל, לא עושים כאותו מלך, וממסדים את רעיון האקדמיה לחרדים, על־ידי בניית מערכת מסודרת של כוללים לאקדמיה, שעלולה למסד את המגמה ולהעניק לה לגיטימציה?

הרב לייבל נראה המום.

“אנחנו ממַסְדים?! אני יצרתי את ההידרדרות?! בכולל שאני עומד בראשו לומדים יומם וליל. אני מנסה בשארית כוחותיי לעצור הידרדרות שנוצרה מלחצים שאינני בקיא בהם”.

הוא מהרהר לרגע. “ונניח שאני אינסטלטור. ונניח שנשבר לך הברז. או נשברו הברזים בשכונה כולה, ואנחנו אינסטלטורים הבאים לתקן חלקית את התקלה, בהנחה שאי אפשר במצב הנתון לתקן הכל. יאמר מישהו שאנחנו ממסדים את בעיית הצנרת? והרי בלעדי האינסטלטור יקרוס הכל!…”

“המסגרות שלי”, אמר לי בשיחתנו, “מנסות להתאים את עצמן לאברכים עובדים בני ימינו. ‘אברך עובד’ בימינו, גם אם לא יָנַק מהישיבה ידיעה בהירה בנשים נזיקין, ינק ממנה תחושת גדוּלָה. וגם אם יעביר את ימיו במפעלי הייטק או אולמות משפט יוקרתיים – עדיין התורה, ויותר מכך למדנות התורה, נתפסת בעיניו כמשאת־נפש נשגבה.

“נקודת המוצא”, הוא אומר, “פשוטה: אף אברך לא עזב את הכולל מתוך הרגשת זלזול. מי שעזב את הישיבה מרגיש, בשעה זו או אחרת של קיומו, צער על שבירת ה’שייכות’ לבית מקדש הגמרא”.

“וישנה”, מוסיף הרב לייבל, “נקודת־מפתח נוספת, שעומדת בעוכרי אברכים שפרשו מהכולל. אף אברך בן ימינו שפרש מהכולל לא יסתפק באמת בנמנום ליד דף היומי או ‘עין יעקב’. גם ‘אברך עובד’ בגשתו ללימוד – מרגיש ישִׁיבִישׁעֶר עד זוב דם. אם לא יצליח ללמוד באווירה ובדרך הישיבתית – לא יפתח דף גמרא!”.

אברך שפרש לאקדמיה, אמרתי לרב לייבל, המקדיש שנים מחייו לעריכת דין או למחשבים, אינו מסתפק בדרך כלל בפַּרְנוֹסֶה. הוא צובר ממון. הרבה ממון. רכב־יוקרה. אולי ווילה. נסיעות לחו”ל. האם אברך כזה יתעניין בדעת ה’אגודה’ ב’אונס ביום אחרון’, ובפלוגתת האחרונים בדעתו?

איש ריאלי הרב לייבל. עם הסגולה לראות את החיים כפי שהם, בלי שטיקים וטריקים. אבל משעה שהוא מדבר באברכיו ובזיקתם לקדושת התורה, עוטף אותו דוק של ריגוש. הוא עוצם את עיניו ואומר ברגש:

“גם אברך שיצא לעבודה או לאקדמיה, ואין זה משנה איזו יוקרה הוא מבקש לרכב שלו, אינו נעשה נֵכֶה רוחני!” הוא חוזר ומדגיש את דבריו בלהט, “הוא אינו נעשה נֵכֶה רוחני! הרגשות מבית הישיבה ילוו אותו. וכשיגיע לדברי ה’אגודה’ יזכור את הסערה שחולל ראש הישיבה בדפים הראשונים של כתובות, יִיזָכר במתיקות קושיית ה’קצות’ על ה’אגודה’, וה’נתיבות’ וה’קהילות יעקב’…”

הוא מתקרב לעברי, וממַגְנט לעברי את עיניו היוקדות: “אנחנו לא מתעניינים ברכב היוקרתי שלו, ולא בתכניות המסע שלו לחו”ל. אנחנו רוצים אותו ואת אלפי חבריו, שָׁבִים – איש כמתנת ידו – לחיקו של רבי עקיבא איגר. למתיקותו של רבי ברוך בער!”.

אברכיות מ־65 קהילות

נועצתם בגדולי ישראל? שאלתי את מנהלי ‘אחוות תורה’, האם גדולי התורה נתנו את ידם למפעל?

“בידינו”, אמרו, “מכתביהם של חכמי תורה רבים, חבר מועצת גדולי התורה הגאון רבי יצחק זילברשטיין, המחזק את ידינו, הגאון רבי עזריאל אויערבאך, נשיא מועצת חכמי התורה מרן רבי שלום כהן, ובראש כולם הסכמתו הנלהבת של רבינו הגדול מרן הגר”ח קנייבסקי. הנה מה שכותב לנו רבי חיים במכתבו:

“לנאספים ובאים במסגרת הארגון החשוב ‘אחוות תורה’ בימי הרחמים והסליחות, לקבל עול תורה לקראת יום הדין… העושים מלאכתם עראי ותורתם קבע, ועמלים בתורה בעיון, ומתאספים להתחזק בזה, יעמוד להם ליום הדין, ויתקיים בהם ‘ובאו כל הברכות האלה והשיגוך’.חיים קנייבסקי”.

“המציאות מוכיחה”, אומרים ראשי ‘אחוות תורה’, “שאי אפשר להימלט ממורשת בית הישיבה. יותר משהישיבה יוצרת חיים – היא מעניקה משקפיים לחיים. היא הופכת את האדם מערימת אברים ותכונות – לאיש חי. מרגיש. ישיבה חודרת לוורידי הנפש וורידי הגוף – ומחוללת שם מהפיכה! ומהמהפיכה הזו קשה להשתחרר גם כשמחליפים ספסלים של תורה וקדושה בכורסאות הייטק”.

אלו הדברים שחָרַת גדול חובשי ספסלי בית המדרש, הגאון רבי רפאל טיקוצ’ינסקי זצ”ל, בספרו הנפלא ‘ושב ורפא לו’: “…מהו ‘בן תורה’ ומהו ‘בעל־בית’? ‘בן תורה’ הוא מי שהמהות שלו תורה. ובה אושרו וסיפוקו. וכל עיסוקיו שמחוץ לתורה – הם פרוזדור אליה. וזה יתכן בהחלט גם באדם שאינו מיושבי בית המדרש ועוסק בתורה כל היום! מאידך ‘בעל בית’ הוא אדם שמהותו ושאיפותיו הם של עולם הזה…”

המסגרות שהקים הרב לייבל, מתאימות את עצמן גם לשאיפה וגם ליכולת. לשאיפה ללימוד בעֵמֶק העיון, ולמסגרת הזמן הקצרה שה’חרדי העובד’ יכול להרשות לעצמו.

וכך נוסדו על ידו מסגרות שונות של כוללים, בני שעה וחצי, שעתיים, ושלש. הזמן קצר – אבל המלאכה מרובה! אברך יוצא לאחר שעה וחצי לימוד בכולל כזה, מלא סיפוק: קושיה של רבי חיים. תירוץ של רבי שמעון. הברקה רבי־עקיבא־איגרי’ת…

הגדרה חדשה. רוח חדשה!

אברך כזה משתכר עולם ומלואו: ראשית, הוא מחדש את ברית נעוריו עם למדנות התורה, ועולם הישיבות. הוא מקבל ‘שייכות’. ולא במחיר מופקע העלול לשבור אותו שנית: הוא מקבל עולם למדני שלם בשעה וחצי! סיפוקו הלמדני עצום!

למה, שאלתי את היַזָמִים, השם ‘אחוות תורה’?

“אנחנו לא יוצרים”, אומר לי מנכ”ל הארגון הרב משה בינדר. “שיעורי ערב. אנחנו בונים קהילות! 65 כוללים – 65 קהילות! אנחנו גם מכנים את ראשי הכוללים שלנו ‘ראשי קהילות'”.

למה ‘קהילות’?

משום שהסיפוק של האברך מקרין על חיי משפחתו. כשהאברך יוצא בערב לכולל, והילד ישאל איפה אבא, תענה אמא בגאווה גדולה:
“אבא הלך ללמוד בכולל!”.

הרב לייבל מתחייך. “יהודי היה בשכונתנו, עובד כל היום, לא מחברי כולל ‘אחוות תורה’, אבל מפעם לפעם היה פוקד את הכולל. מתיישב, ונרדם על אתר עד סוף ה’סדר’. כיוון שהתופעה חזרה על עצמה, שאלו אותו למה הוא טורח להגיע. “אני לא מגיע כדי ללמוד”, אמר. “אני מגיע כדי שבסוף הערב הילד שלי ישאל אותי את השאלה המתוקה ביותר שילד יהודי עשוי לשאול את אבא: “אבא, חזרת מהכולל?”.

“הקהילתיות”, אומר מנהל ‘אחוות תורה’ הרב משה בינדר, “מחברת לרעיון הנשגב גם את נשות האברכים ‘נשי במאי קא זכיין’. אנחנו גם עורכים מפעם לפעם כנסי חיזוק והוקרה לנשות האברכים. לאחר יום עבודה בו נעדר הבעל מהבית, הן שמחות לראות אותו שב לכולל, במקום לתת יד באחזקת הבית. צריך להוקיר הקרבה כזו.

“היכולת הזו של הנשים”, אומר הרב לייבל בחרדת קודש, “להפקיר את השעות הספורות שהבעל אמור להיות בבית למען עמל התורה, היא יכולת קדושה. נשות האברכים גם מרגישות שותפות בכך שהן אופות במו ידיהן עוגות ותופינים לסיומים הנערכים מדי פעם, ואפילו מארחות אירועים בביתן. זה מעניק להן את הזכות הגבוהה ביותר שאם־בישראל יכולה להעפיל אליה, שותפות של “נטרן לגברייהו”.

בכינוסי הנשים של ‘אחוות תורה’ העידו נשים, שהשותפות והפעילות במה שהן עצמן מכנות ‘קהילה’, שינתה להן את החיים!
הפסקת חשמל ב’רידינג’

“כמה משלמים ב’אחוות תורה’?” שואלים אברכים פוטנציאליים את המנהלים.

“משלמים?”, תוהים המנהלים, “למה לשלם?”.

היהודי מתאכזב ברגע הראשון. “ולמה בעצם לא?”

“ולמה בעצם”, שואלים אותו אנשי ‘אחוות תורה’ “לא תשלם אתה לכולל, תמורת הזכות לחזור לחיק מקדש הישיבה?”.

עניין השכר שאינו משולם לאברכים, הוא עיקרון קדוש בהנהלת ‘אחוות תורה’. “גם אילו היה לי את כספו של ביל גייטס”, אומר הרב לייבל, “לא הייתי משלם. אברך צריך להרגיש בגודל הזכות. אין משלמים על מתנה!”.

תחנת הכח על־שם רוטנברג באשקלון, מספקת חשמל ואנרגיה לרבע מתושבי הארץ. בסיור שנערך במקום, מתאר המדריך את עוצמת הכוח של שני חלקי התחנה, מדוע היא ממוקמת ליד הים, ואת הליך הפקת החשמל. נוטל אחד המסיירים נוּרה, ומנסה להצמיד אותה לקיר התחנה. דבר לא קורה. הוא מנסה על השולחנות, על הרצפות. כלום. דבר לא ניצת. “הבל הבלים!”, הוא מלגלג על אנשי התחנה. “בבית שלי, מרחק 100 ק”מ מכאן, האור דולק. וכאן, מקור הכוח עצמו, אינו מסוגל ליצור חשמל?”

“בבית”, משיבים לו, “אתה מחובר. חשמל שחובר – יכול להאיר גם למרחקים. מי שלא התחבר – מרגיש כבוי גם במקור החשמל!”. “מי שמתחבר”, לימד הגה”ח רבי גד’ל אייזנר, “לקדושת התורה, לחיוניותה. ל’בְּרעֶן’. להרגשים. לרייד הישיבתי, למתק הלמדני, לרוממות של ‘שם משמואל’, לחריפות של ‘שפת אמת’ – יכול בדיעבד, להתחבר, גם אם נוֹפוֹ מוטה למכללות לימוד. כל עוד השורשים יונקים מהעולם הישיבתי”. מי שלא התחבר, יכול להתהלך ב’רידינג’, במקורות־הכח התורניים עצמם – הוא נוגע במנורת־הלב שלו בכתלים, ברצפות, ומרגיש כָּבוּי.

מהלכים בקרבנו, ומידיעה אני כותב, מי שפרשו מהכולל לעסקי פרנסה, ולבם, מוחם, וכל נימי נפשם שייכים לבית מקדש הישיבה. לקדושת התורה. ללמדנותה. כוללי ‘אחוות תורה’ יעניקו להם את האמצעים והכלים לחיבור למקור־הכוח הישיבתי בזמן שלהם, ובכוחות שלהם.

אין בפעילותה ההירואית של ‘אחוות תורה’ אפס־קצהו של עידוד, ליציאה לעולם העסקים. ומי יתן את כל עם ה’, עמלי תורה יומם וליל בחיות ומתיקות, כי יתן את רוחו עליהם! ‘אחוות תורה’ נטלה על עצמה לרומם מציאות קיימת של פוֹרשֵׁי בית המדרש, ולהרחיב את גבולות “תחנת רידינג” של אור קדושת הלמדנות הישיבתית – אל תוככי מחברות המתמטיקה במכללות למנהל עסקים.

תגובה אחת
  1. מדברים עלינו: אחוות תורה בתקשורת | אחוות תורה

    […] על הכתבה. מפני אורך היריעה, בחרנו לפרסם את תוכן הכתבה כאן והחפץ להעמיק יעיין שם ויראה […]

השארת תגובה